גיל שנתיים הנורא
אילו פאדיחות היא עושה לי....בכל פעם שאני מגיעה לגן היא לא מוכנה לבוא איתי. כל הגננות והאמהות מסתכלות עלי, כאילו אני איזו אמא איומה שבכלל לא כיף איתה בבית. אני חייבת לגרור אותה לאוטו. בכל יום זה חוזר על עצמו, הצעקות, הצרחות. איזו בושה....
בכל פעם שאנחנו יוצאים מהבית ישר על הידיים. ואם לא? בכי מטורף! הילד משתטח על המדרכה. אני מתרצה ואומרת לו "בסדר, עד קצה השביל ואז אח"כ אתה הולך לבד. טוב?" ונראה לך שזה קורה? שוב צרחות והשתטחויות ושוב אני מוותרת. כולם מסתכלים...
הבת שלי עוד לא בת שנתיים וכבר "מחליטה על עצמה". על כל דבר היא מתווכחת. ובעיקר מחוץ לבית. היא רוצה לקניון וכשאנחנו בקניון היא רוצה הביתה. מגיעים לגן שעשועים וגם אחרי שעתיים היא לא מסכימה לחזור הביתה. היא אף פעם לא מסכימה לתת לי יד במעבר חצייה. ותמיד זה מלווה באלימות. מרביצה לי, נושכת אותי, אפילו דופקת את הראש ברצפה.
תלונות כאילו ואחרות מאוד שכיחות אצל הורים לילדים בגילאי שנה וחצי ועד שלוש לערך. לעיתים אף למעלה מכך. כאשר הקטן מתנהג בהתנהגויות האופייניות ל"גיל שנתיים הנורא". ההתנהגות המרדנית הזו מתרחשת גם בבית, אך מחוצה לו, לעיני כל, תחושת התסכול של ההורים גוברת, שכן אז "כולם מסתכלים" ויש הרגשה של כשלון פומבי כהורה.
כל כך הרבה נאמר ונכתב על "גיל ההתבגרות הראשון", על הגורמים לו ועל דרכי ההתמודדות עימו. אך קודם כל עלי להרגיע – זה קורה לכ—ו—ל—ם!
אז גם אם אתם חשים שמסתכלים עליכם, שאחרים מצקצקים בלשון כשהילד צורח בעגלת הסופר או כשהוא משתטח על המדרכה ליד גן השעשועים, סביר להניח שזה קרה גם לאם שמסתכלת עליכם בעין בוחנת או לאב שממהר שמצקצק בלשונו. ולסבתא שממהרת לייעץ לכם מה לעשות כי היא תמיד יודעת "וההורים של היום....". היא פשוט שכחה כבר שהילד שלה עבר בדיוק את אותו הדבר.
ובקצרה ממש- למה זה קורה?
מרד בגיל שנתיים - גיל שנתיים הנורא או
גיל ההתבגרות הראשון, מתייחס לשלב התפתחותי של נפרדות פסיכולוגית. זהו מושג המבטא את התהליך המשמעותי ביותר בחייו של האדם: הכרה ביכולות, בכוחות, בצרכים וברצונות שלו, שמייחדים אותו בלבד ויוצרים את הזהות האישית שלו.
בעצם, במילים אחרות, הילד מבין לראשונה שהוא בן אדם כמו כולם- אדם נפרד מהוריו, שונה מהם ובעל השפעה עליהם.
ילדים בגיל הזה עסוקים מאוד בניסיונות להגדיר לעצמם מי הם – מה הגבולות שלהם, מה היכולות באיזו מידה הם עצמאיים ובאיזו מידה הם תלויים.
לכן, זהו השלב שבו אפשר להתחיל לדבר על גבולות. הילד לומד מה מותר ומה אסור ומהם גבולות הוריו.
על חשיבותם של הגבולות אפשר לקרוא במאמר "
מהם גבולות" אך יחד עם זאת, הילד מטבעו ומתוקף ההתפתחות הטבעית שלו כאדם נפרד, מנסה לבדוק את הגבולות המוצבים לו.
אז למה הקטן בוכה, צועק, מרביץ לאחרים ולעיתים לעצמו?
*
יכולת הוויסות העצמית של הילד עדיין לא מתפקדת היטב. הוא מתקשה לשלוט בדחפיו ונוטה לכעוס ולהביע תסכול כאשר אינו מקבל את מבוקשו.
* ילד בגיל שנתיים, כמו לילדים גדולים יותר ומבוגרים, יכול להתפרץ בזעם כתוצאה מ
מתח גופני שיכול לנבוע מעייפות, רעב, שעמום, התרגשות ואפילו חיבה ואהבה.הילד עדיין לא יודע להפחית מתח זה בעצמו ולהרגיע את עצמו ולכן יכול להראות התנהגות שאיננה מקובלת ואף אלימה.
*
היכולת השפתית שלו אינה תואמת את המחשבה, הוא מתקשה לבטא את רצונו במילים והדרך הקלה והברורה והטבעית ביותר הינה באמצעות בכי.
*
הפעוט נמצא על התפר שבין ינקות לילדות - ההבנה שהוא בן אדם בזכות עצמו מסקרנת את הפעוט והוא בוחן מה הוא יכול לעשות לבד. לעיתים הוא מסרב בתוקף להיעזר בהוריו, ומרגע והם לא מאפשרים לו עצמאות (למשל, לחצות את הכביש בלי לתת יד להורה), הוא מתנגד וההמשך ידוע... אך יחד עם הרצון לעצמאות הוא עדיין רוצה להיות "תינוק" ולכן, למשל, על אף שהוא יודע ללכת בבטחה הוא דורש שירימו אותו, שיאכילו אותו וכדומה.
* בן השנתיים
עסוק בגבולות הטריטוריה שלו - לעתים קרובות הוא יתקשה לחלוק בצעצועים, באוכל או באובייקטים אחרים ועלול להגיב בצורה קיצונית כאשר יחוש שאחרים לא מכבדים את בעלותו עליהם. זה שבן שנתיים מסרב בתוקף לחלוק צעצועים לא אומר שהוא ילד "קמצן" או "לא מתחשב". רכושנות זאת היא לרוב התפתחותית, כלומר, לא בהכרח קשורה לתכונות אופי ולמי שהפעוט יהיה כשיגדל. הוא מצוי בנקודה ההתפתחותית המתאימה לגילו. החפצים הללו בעצם מגדירים אותו ואת הטריטוריה שלו.
* הילד לומד שבאמצעות התקפי הזעם הללו
הוא "מפעיל" את הוריו, מפעיל אותם וכך משיג את מבוקשו. כתוצאה מהתנהגות תוקפנית, מופיעות תגובות מהסביבה, המחזקות אצל חלק מהפעוטות את גילויי התוקפנות: הפעוט נהנה מהבעת התוקפנות ומתשומת הלב הרבה שהוא מקבל בעקבותיה.
יופי....עכשיו כשאנו מבינים את כל זה....אז מה עושים????
ניקח דוגמא שהורים רבים מכירים: אתם לוקחים את הקטן אתכם לסופר ומבטיחים לו חטיף אחד. הוא בוחר באחד החטיפים ואחרי ביס אחד הוא מחליט שהוא לא רוצה יותר והוא מעוניין בחטיף אחר. אתם לא מסכימים והוא מתחיל למחות. הוא זורק את החטיף לרצפה ואתם יודעים שבעוד שנייה כל האנשים בסופר ישמעו את הצרחות הגדולות של הקטן.
התרעה מראש לפני שמציבים את הגבול- במקרה שלנו, לפני שנכנסים לסופר מתריעים בפני הילד שהוא יקבל רק חטיף אחד
שאותו יוכל לפתוח. במקרה והוא יתחרט בפעם הבאה שתבקרו בסופר תבחרו בחטיף אחר.
התראה מראש מראה שאתם מכבדים את הילד.
במקרה והקטן מסרב לשתף פעולה, ראשית,
התחילו באמפתיה ואחר כך חיזרו על הגבול: למשל: "אנחנו מבינים שהחטיף שבחרת לא טעים לך, סיכמנו מראש על חטיף אחד שפותחים וזהו. בפעם הבאה תקבל חטיף אחר".
אם זה אפשרי, הציעו חלופות שונות: אם הוא עדיין לא נרגע ומתעקש, צועק ובוכה, הציעו לו שתי חלופות המקובלות עליכם- ככה יש לו אפשרות בחירה והוא מרגישה שהוא שולט במצבו. לדוגמא: "אתה רוצה אולי להירגע בתוך העגלה או ללכת לידי?", "אתה רוצה מוצץ או חיתולי?", אתה רוצה להמשיך את הקניות בסופר בקפיצות ארנב או בקפיצות קנגורו?" (יש עוד המון אפשרויות ועליכם להיות יצירתיים- בהתאם לילד).
כאשר הילד מצליח לשמור על הגבול לא לשכוח חיזוקים: חשוב שהחיזוק יהיה על הישגים חלקיים, ואפילו קטנים. עדיף להשתמש בחיזוקים חברתיים (עידוד, ציון לשבח, מלה טובה או חיוך). למשל, אפשר לומר: "הצלחת להירגע ואפילו בסוף אכלת את החטיף. אתה מראה לי כמה אתה בוגר. כיף לי ללכת איתך לסופר".
אם השיטה זו לא עובדת, מציבים את הגבול בהחלטיות:
"אנחנו מבינים שלא מתחשק לך לאכול את החטיף שבחרת ואתה מאוד רוצה שניקח אחד אחר. אבל, אנחנו סיכמנו על חטיף אחד בלבד".
"אם אתה בוחר להמשיך לבכות, אז אתה בוחר שלא יהיה לנו נעים יחד עכשיו, ושנלך הביתה מייד"
אם הוא ממשיך לבכות ולצרוח, אומרים: "בגלל שבחרת להמשיך ולהתעקש אז בחרת ללכת הביתה מייד". בשלב הזה הייתי ממליצה לעזוב את הקניות בסופר וללכת הביתה. המסר שאתם מעבירים לו הוא: שהוא האחראי על התנהגותו ולכן הוא אחראי על המחיר שהוא בעצם בחר לשלם.
במידה וזה לא מאפשר פשוט להתעלם (לא לשוחח עימו ולא להביט בו ברחמים או בכעס). הילד יצרח בסופר אך כשיראה שאינכם מגיבים לפרובוקציה הוא יפסיק לאחר זמן מה.
חשוב מאוד שתממשו את "המחיר" ואת הגבול שהצבתם. היו עקביים ואל תשנו את החלטתכם בכל שלב של ההתפרצות. התמודדות רגועה ושלווה עם התקף הזעם תקנה לו תחושת ביטחון והכרה בכך שיש דמות בוגרת עליה ניתן לסמוך
.
ועוד כמה טיפים כיצד להימנע ממלחמות בהצבת הגבולות ב"גיל ההתבגרות הראשון":
* שימו לב שאתם
לא נותנים לילד עודף תשומת לב כתוצאה מהתפרצות הזעם. אם הוא מקבל פידבק תמידי מהסביבה, גם אם שלילי, יהיה קשה לו לוותר על תשומת הלב התמידית כתוצאה מההתנהגות (באופן לא מודע).
* כמו כן, כאשר אתם מגנים התנהגות לא רצויה, עליכם להדגיש בפני ילדיכם את ההתנהגות הרצויה.
אל תשתמשו רק במילה "לא" אלא בעיקר ב"כן".
*
שתפו פעולה עם הגננת ובקשו ממנה להמעיט בתשומת הלב שהיא מעניקה לילדיכם כתוצאה מהתנהגות לא רצויה.
*
הבחינו בין עיקר לטפל. בדקו את סדר העדיפויות המשפחתי שלכם והתמקדו בדברים החשובים ביותר. הבחינו בין בעיות אמיתיות שראוי להתמודד איתן, לבין בעיות מדומות שראוי להתעלם מהן.
*
היו קשובים לצרכים הפיזיולוגיים של ילדיכם. כשילדיכם נמצא בעוררות רגשית או פיזיולוגית הוא זקוקה לאיזשהו פורקן גופני- בין אם הרגעות באמצעות מוצץ או באמצעי פחות "נוח"- נשיכה או אלימות. במקרה זה, תנו לו אפשרות לפרוק את העוררות הזו, בין אם באמצעות מוצץ או נשכן או כל דבר שעולה בדעתכם.
* לעתים
מתן אופציות של בחירה מעודד את הפעוט לשיתוף פעולה עם ההורים ומקנה לו תחושה של שליטה וכוח, דבר שמפחית את הצורך שלו לומר "לא".
בכל מקרה- התייחסו למאבק כחלק חשוב בהתפתחות של ילדיכם. זכרו ואמרו לעצמכם שוב ושוב שההתנהגות הזאת לא מכוונת נגדכם, אלא בעדו. בדיוק ברגע זה הוא לומד לעמוד על שלו, לבחור בכוחות עצמו מה מתאים לו, להחליט, לקחת אחריות על חייו ולשלוט בהם.
