בוקר טוב??? היי עינת,
בתי בת השמונה מסרבת לקום בכל בוקר מהמיטה. כל יום אותו סיפור, אני ניגשת אליה לחדר כמה פעמים כדי להעירה והיא פשוט לא מוכנה לקום. כשהיא מתרצה וקמה לוקח לה כמעט שעה(!) להתלבש ולהסתדר כדי שאסיע אותה לבית הספר. אני כמעט תמיד מאחרת לעבודה בגללה ומתחילה את היום מתוסכלת וכועסת. מה לעשות?
בברכה, מיכל
שלום לך מיכל,
נראה שאת מתמודדת עם מצב שהוא אכן מתסכל. העובדה שאת מתחילה את היום עצבנית וכעוסה וודאי משפיעה עליך בתפקודך בעבודה ולאחר מכן אחר הצהריים בבית, כששוב את נפגשת עם בתך.
ראשית, בדקי האם בתך מרבה במאבקי כוח עימך גם בזמנים אחרים מלבד שעות הבוקר. אם כן, יש צורך לבדוק את התקשורת ביניכן ובין בני הבית - האם אתם משוחחים ביניכם או צועקים? האם כל אחד רוצה לסיים את הוויכוח כ"מנצח" וכמי שאמר את המילה האחרונה? במידה והתשובה חיובית, ייתכן שעלייך לפנות לייעוץ, אף קצר מאוד, כדי "לסדר" מעט את חוסר הסדר וההגיון שקיים בדפוסי התקשורת בין בני המשפחה.
במידה והוויכוח היומי שלך ושל בתך שמור לבוקר בלבד יש לבדוק מדוע היא בוחרת להיאבק איתך כל בוקר ומדוע את בוחרת להשתתף במאבק הזה.
לא אתאר כאן מדוע ילדים נכנסים למאבקי כוח עם הוריהם.. עצתי היא - שוחחי עימה. שבי איתה בשעות הערב כשאת רגועה, בשקט וללא כעס, ואמרי לה שקשה לך מאוד בכל בוקר להעיר אותה כמה פעמים ולריב איתה על שעת היציאה. נסי לא להאשים אותה אלא רק לדבר על רגשותיך ותחושותיך נוכח המצב. לאחר מכן, שאלי אותה מה לדעתה יעזור לה להתעורר בבוקר בכיף וללא נדנודים. אולי מוזיקה, נשיקה, שעון מעורר או כל דבר אחר. בנוסף, אמרי לה, שממחר בבוקר, את תעירי אותה רק פעם אחת, בנשיקה או בחיבוק (או שניהם יחד) ועזרי לה לקום מהמיטה. לאחר מכן חזרי לעיסוקייך והשאירי אותה בחדרה לבדה על מנת שתוכל להתלבש, להתארגן לבית הספר ולאכול ארוחת בוקר באופן עצמאי.
צייני בפניה שאת לא מתכוונת "לנדנד", ואת לא תזרזי אותה לצאת לבית הספר, אלא היא אחראית על הקצב שלה. אמרי לה שאת לא יכולה יותר לאחר לעבודה.
במידה והשיחה וכן התנהגותך בבוקר שלאחריה לא יצלחו, אל תכעסי, בתך פשוט בודקת אם את רצינית בהתנהגותך החדשה. באותו יום היא תגיע לבד לבית הספר או תשאר בבית. ביום למחרת (או בזה שאחריו), כשהיא תראה שהיא לא מצליחה "להפעיל" אותך ולגרום לך "לצאת מהכלים", תראי שיהיה כבר בוקר שקט.
מעבר לכך- עוד כמה עצות פרקטיות: רשמי יחד איתה את סדר ההתארגנות בבוקר. תלו את הרשימה במקום אסטרטגי ליד המיטה שלה והנחי אותה שמהיום היא אחראית על ההתארגנות שלה בבוקר ואתם לא מתכוונים להעיר לה במהלך ההתארגנות. ברגע שמגיעה שעת היציאה פשוט יוצאים ולא משנה מה היא הספיקה (אם היא צריכה להגיע בזמן לבית הספר, זו אחריות שלה אם היא תאחר). כמו כן אפשר לערוך טבלת הצטיינות שבה היא עוברת שלבים. בכל פעם שהבוקר עובר כשורה היא עוברת שלב. אפשר לפזר בין השלבים הפתעות קטנות לחיזוק. בהצלחה בהצלחה!
אינטרנט או ספרים? חוגים או לימודים? שלום לך עינת
שמי רונית, בני בן ה-11 מבלה את רוב היום אחרי הלימודים על-יד המחשב. הוא צופה בסרטים, משחק משחקים ומשוחח עם חבריו בסקייפ. קשה לי עם זה מאד והייתי רוצה שימצא לו תעסוקה נוספת.
חשוב לציין שהוא ילד מקסים, חכם, חברותי, תלמיד מצטיין. יש לו שני חברים טובים וגם כמה פחות צמודים, הוא נפגש עימם לפעמים או מדבר עימם בסקייפ. הוא אינו מעוניין בחוגים לצערי וגם חדל לקרוא ספרים. זה כואב לי. יחד עם זאת היחסים ביני לבינו טובים. הוא לא דברן גדול, ילד מופנם, אך לדעתי יש לנו קשר טוב.
אז, מה את אומרת?
היי רונית,
כפי שאת מספרת, בנך הוא בן 11- זאת אומרת-בתחילתו של גיל ההתבגרות. אם את אומרת שיש לכם קשר טוב, אז כבר נקודת המוצא שלך מצויינת, כי לא תמיד הורים לילדים בגיל הזה יכולים לומר דבר דומה.
ראשית, את מספרת שלך קשה עם הבילוי שלו מול המחשב. האם לו קשה עם זה? האם את חושבת שהוא היה רוצה לצאת יותר עם חברים? האם חברים אחרים יוצאים, מבלים ומשתתפים בחוגים והוא לא?
1. אם הוא מרוצה מהמצב הקיים, טוב לו והוא לא חש בודד, הייתי ממליצה לך להניח ל"בעיה".
היום, ולנו כהורים, אין כל כך מה לעשות עם העובדה, שכיום ההתבגרות היא שונה וכן הגדרת החברות והבילוי של הילדים היא שונה. אל לנו להשוות את העיסוקים של הילדים היום לעיסוקים שלנו כילדים לפני עשרים או שלושים שנה. וזאת בכל המובנים. רוב הילדים היום מבלים שעות מול המחשב. לרוב אין רע בכך. חישבי על כך, רוב אנשי ההיי טק כיום, מהנדסי התוכנה או מדעני המחשב בילו ומבלים את רוב זמנם מול המסך. האם אנחנו, כחברה, רואים בהם "כשלון"?
כמו כן, ייתכן והוא מרוצה וטוב לו "להסתגר" שעות בבית בשל האופי שלו. את אומרת שהוא מופנם. יכול להיות שלא נוח לו לבלות בחברת בני נוער אחרים שהם קולניים ואגרסיביים יותר ממנו. יכול להיות שהוא חש מוגן יותר בבית ובחברת 2 חברים טובים, שמתאימים לו.
2. אם את לא יודעת לענות על השאלה אם טוב לו, שאלי אותו. תשאלי אותו מה חברים שלו עושים בשעות הפנאי, מה הוא היה רוצה לעשות ואיך את יכולה לעזור לו. אם הוא מתחמק, עזבי אותו, ושאלי אותו בעוד כמה שבועות שוב, בדרך עקיפה יותר. בכל מקרה, לא כדאי ללחוץ עליו, משום שכך הוא ייסוג ולא ישתף אותך.
3. אם את יודעת שלא טוב לו עם המצב הקיים - בררי למה הוא לא מנסה לשנות אותו. אולי הוא מעדיף לצאת יותר מהבית, אך הוא סובל מחוסר ביטחון / תחושת בדידות / הצקות רגילות של בני נוער (כולם חווים הצקות. יש כאילו שלוקחים אותן יותר ללב). אם התשובה הזו נכונה, חזרי אליי עם הסיבה ואנסה לעזור. אם הוא במצוקה כלשהי, אני מעדיפה להתייחס ספציפית לבעיה שלו.
באשר לקריאת ספרים- אם הוא קרא בעבר ספרים והפסיק פתאום, נסי מדי פעם למצוא ספר שנראה לך שיעניין אותו (כמו ספרי פנטזיה, ספרי גיל ההתבגרות או אפילו ספרים למבוגרים). קני לו או השאילי מהספרייה בשבילו. לנדנד לו "למה אתה לא קורא ספרים....", לא יעזור.
אם הקריאה מעולם לא היתה תחביב בשבילו, קשה לי להאמין שדווקא עכשיו הוא ימצא עניין בה. אולי תנסי ספר עם סיפורים קצרים. תציעי לו לקרוא ממש מידי פעם. אולי הוא ימצא עניין ויסתקרן.
האם את מרבה לקרוא ספרים? אם לא, לבקש ולדרוש ממנו לעשות משהו שאת לא נוהגת לעשות, מיותר. אם כן, את יכולה לשתף אותו במה שקראת ולנסות לעניין אותו.
אם זה לא עוזר, הניחי לו. הוא תלמיד מצטיין ואני בטוחה שבמסגרת הלימודים הוא עושה הרבה. קריאת ספרים אמורה להיות פעילות מהנה,ולא לבוא מתוך הכרח. אם לא עכשיו, אני בטוחה שהוא יגלה אותה בהמשך.
בהצלחה
עינת
שבת שלום... שלום עינת,
שמי מורן ואני אם לשני בנים. בני הגדול, עידן בן ה-5, הוא ילד נבון, חכם ומאוד דעתן. הוא אוהב מאוד תשומת לב ולהיות במרכז העניינים. ביום שישי שעבר בערב, התארחנו אצל הוריי לארוחה. כולם יושבים לשולחן לקידוש ולארוחה. כולם באים אך רק עידן מסרב לבוא כי הוא היה בעיצומו של משחק בפלאפון.
ספרתי זמנים, הודעתי לו שאנחנו מתיישבים בלעדיו ושהוא לא יכול לעכב את כולם והוא בשלו.
אז אמרתי לו שעליו לשבת איתנו ואני לא מרשה לו יותר לשחק בפלאפון. כשהוא התחיל לצעוק וליילל לקחתי אותו לחדר ואמרתי לו שישב שם להירגע עד שהוא יבוא לאכול איתנו (והתחלנו בקידוש בלעדיו).
הוא כמובן מאוד נעלב, ורק אחרי שיחות פיוס עם בת דודתו הגדולה, הוא נרגע מהבכי הקולני ובא לשבת.
ברור לי שזה לא מיטבי, ועוד עם כל המשפחה על הראש (אמא שלי ברקע: "תעזבי לא עכשיו", אח שלי השני ברקע נוזף בה שלא תתערב וכו'). אני מניחה שיכולתי לעשות את זה יותר טוב....אבל איך?
הי מורן,
סיטואציה מוכרת בהחלט
אני חושבת שדווקא נהגת נכון. מאוד קשה להתנהל כשכל הזמן יש הפרעות ברקע ואת לא במסגרת המשפחתית המצומצמת. הדבר היחיד שהייתי משנה כאן הוא את מינון האמוציות והתסכול שאת חשה נוכח הוויכוח, הבכי ואי ההסכמה של עידן.
אני מבטיחה לך שאם היית מתייחסת בשוויון נפש ודואגת פחות שמא הסיטואציה תדרדר (מה שבאמת קרה), ייתכן והיית נחושה יותר ופשוט אומרת באופן רגוע שעכשיו זהו זמן הארוחה ולכן את לוקחת לו את הפלאפון. זהו גבול. זוהי ארוחת שבת שכולם יושבים יחד ועידן לא(!) ישחק בזמן האוכל. אם הוא צורח שילך ויצרח במקום אחר עד שיירגע. אם לא היו מנסים לפייס אותו, לאחר מכן הוא היה מגיע בעצמו לשולחן השבת.
אני חוששת שהוא נהנה מתשומת הלב העודפת שהוא קיבל ולכן ייתכן והוא ינהג כך שוב בעתיד. במקרה כזה, אמרי לו שבזמן ארוחה משפחתית לא משחקים ואת רוצה ודורשת שהוא ישב עם כל המשפחה. אם הוא בוכה, נהגי כפי שנהגת בפעם הקודמת: את יכולה לומר לו שאת מבינה שהוא מתוסכל כרגע אבל את לא מסכימה לבכי ליד השולחן ולכן עליו לחכות בחדר אחר עד שיירגע. אם תיצרי יותר מידי דרמה זה רק ידרבן אותו להמשיך בהתנהגות כזו.
בכל מקרה, אצל כולם זה קורה, גם אצלי! במקרה וילדיי אינם נוהגים בנימוס ליד שולחן השבת, אני משתדלת להרחיק אותם מהמקום והם חוזרים לאחר 2 דקות, ללא מילים מיותרות וללא חיזוקים חיוביים או שליליים. אני מנסה להתרגש מהתנהגותם כמה שפחות כדי שלא יקבלו חיזוק להתנהגות הלא רצוייה (כמובן שזה לא תמיד מצליח וזה מאוד תלוי באורחים או באנשים שנמצאים סביבך ועד כמה חשוב לך מה שהם חושבים עלייך).
ממיטה למיטה....
היי עינת
הקטנה כבר בת שנתיים ואנחנו רוצים להעביר אותה ממיטת תינוק למיטת מעבר. האם ישנה דרך קלה לעשות זאת מבלי להחזיר אותה למיטה בכל פעם שתקום? כי ברור לנו שהיא תעשה זאת..
תשובה: אני ממליצה ראשית להתחיל... לילה ראשון, שני, ולראות מה קורה. כמובן להלהיב את הקטנה לגבי המיטה החדשה לספר שזו מיטה של ילדים גדולים ומיוחדים והיא בדיוק כזו. אם הלילה הראשון עובד ממש רע (קמה בלי הפסקה, בכי, צרחות וכדומה) בלילה הבא אפשר לשבת בכניסה לחדר. אם היא עדיין קמה בכל רגע או בוכה לדעתי אפשר לשבת ליד המיטה. אני שמה לב שוב ושוב בהדרכות הורים שכשהילד קם מהמיטה ומחזירים אותו כל הזמן (זה יכול להגיע לעשרות פעמים בערב) הילד רואה זאת כמשחק עם ההורה. מה שנחמד לו, אבל להורה ממש לא... עם הזמן, בהדרגה, להתרחק מהמיטה עד שמחזירים הרדמות עצמאית.
"אני שמנה?"
הילדה שלי בת 9 אמרה לי כבדרך אגב שהיא חושבת שהיא שמנה. בעיקר בבטן. כשהיא אמרה לי שהיא חושבת שהבטן והירכיים שלה שמנות אני עניתי לה שלדעתי היא בסדר גמור ואפילו בזכות זה שהיא רוקדת יש לה שרירי בטן חזקים יותר מלאחרים. מאז ותמיד הייתה קצת מלאה אבל לא ברמה שיוצאת מגדר הנורמה.כמו כן היא בחוג ריקוד כבר שנים, לובשת בגד גוף ללא כל בעיה ונראה שחשה נוח עם הגוף שלה. כיצד להגיב כשהילדה משתפת אותי במחשבות שלה על כך שהבטן שלה שמנה? האם אני צריכה לדאוג מכך? אציין שאני רזה ומעולם לא הייתי בדיאטה ולכן אין לי מושג מאיפה היא קיבלה את הרעיון שהיא שמנה. אני לא מעירה לה על כמויות אוכל או על כיצד היא נראית. אני מדברת איתה במונחים של בריא/לא בריא בלבד.
מה דעתך?
תודה רבה לך על השאלה החשובה, שנוגעת לכולנו. הילדה המקסימה שלך כבר בת 7, זהו גיל שיש משקל הולך וגדל למראה החיצוני שלה, שאיך שהיא נראית בעיני אחרים (הן פנימית והן חיצונית) והכי חשוב, החשיבות של קבוצת השווים- הילדים בני גילה, הולכת וגוברת ולכן היא יותר ויותר תשווה את עצמה אליהם. לכן, אני מאמינה שלמרות שאת מספרת שאין שיח על "משמין", "שמן" ומבנה גוף בבית, ייתכן והחברות שלה משוחחות על כך או שהיא ראתה בערוץ הילדים תוכנית שעסקה בכך. לצערי, בגיל הזה ההשפעה שלנו כהורים הולכת וקטנה (אך עדיין קיימת במידה משמעותית). כל הכבוד לך שאת שמה לב לכך בגיל כה צעיר, משום שכעת יש לך עוד סיכוי לשינוי. בגיל מאוחר יותר לצערי להורים כבר אין כמעט השפעה בנושאים כאילו. את מספרת שאת משתמשת במונחים של בריא/לא בריא. עד כמה השיח אצלכם נפוץ על כך? עד כמה מתעסקים באוכל ובריאות? ועוד שאלה, את מספרת שהיא בחוג ריקוד- הבנות לובשות בגדי גוף והבטן והירכיים מאוד בולטות- אצל כולן. צריך לבדוק עד כמה שם הן משוות ביניהן, האם המורה אמרה משהו על כך. בכל מקרה, אני חושבת שכדאי לשוחח איתה ולשאול האם היא והחברות שלה משוחחות על העניין, האם אי פעם מישהי הקניטה אותה, האם היא ראתה באיזו תוכנית טלויזיה שיחה על כך וכדומה. אני ממליצה בכל מקרה לתת לה חיזוקים רבים (אך לא להתעסק בכך יותר מידי) על הופעתה החיצונית שלא קשורה לרזה/שמנה, להראות לה את נקודות החוזק בה ולהדגיש אותן. אפשר להסביר לה שכל אחד אוהב יותר או פחות חלקים שונים בגופו או במראה החיצוני שלו, אפילו שלפעמים רק הוא חושב כך ושכדאי לכל אחד להתמקד במה שהוא אוהב.
במידה והיא מספרת לך שלעגו לה, אפשר לספר לה שילדים יכולים ללעוג על כל דבר, לפעמים הוא נכון ולפעמים לא. אולי תנסי לתת לה דוגמה מהילדות שלך. אני למשל סיפרתי ללבת שלי , על מה צחקו עלי כשהייתי קטנה ועד כמה נפגעתי, למרות שזה לא היה נכון. אפשר לדבר איתה על הסיטואציה, לא לפחד מהשיחה הזו. לשאול אותה איך היא יכולה להגיב אחרת, איך היא יכולה לקחת אחרת את מה שאחרים אומרים עליה, איך היא יכולה להגיב ועוד ועוד. השיחה תלמד אותה להגיב ללעג בכלל ולדברים לא יפים שיאמרו עליה עוד בעתיד (וזה קורה לכולם) ועד כמה היא נותנת משקל לאמרותיהם של חבריה. בנוסף, שימי לב, האם במקרה הזה את נותנת לה דוגמה חיובית? האם את מתמקדת בדברים שאת אוהבת בעצמך או שלפעמים "נפלטות לך" אמירות שנשים רבות אומרות לעצמן. דוגמה אישית במקרה הזה חשובה מאוד. שאלת עוד שאלה- מתי אמורה להידלק לך "נורה אדומה"? האם היא מקשרת בין אוכל לבין הגוף שלה? גם אם לא, בעוד זמן לא ארוך היא תבין שכשהיא אוכלת יותר היא משמינה ולהפך. אם את רואה שדימוי הגוף שלה לא עולה והנושא ממשיך להציק לה, אני ממליצה שברגע שהיא תקשר בין אוכל להשמנה, להתחיל להתייעץ עם דיאטנית.
האם להיעלב מהילדים שלנו?
היי עינת, אשמח לעזרתך:
ביתי בת 7 . לאחרונה יש מלא מאבקי כוח. אני מנסה לא לכעוס להניח לה לבחור בדרך שבה רוצה. אבל בעיקר אני תוהה על הדרך שלי. כשאני ממש כועסת קשה לי לסלוח לה אחרי היא באה מבקשת סליחה או חיבוק או קוראת לי בכעס ומיד מחבקת. קשה לי להחזיר לה אהבה חזרה אני כל כך כעוסה שלא יודעת אם זה בסדר מה שאני עושה או לא תקין בעליל. כיצד לנהוג? תודה מראש!!!
שאלתי בתגובה: מאבקי כוח בגיל הזה הם די שכיחים במשפחות רבות. יחד עם זאת יש לבדוק את מקורם ואני ממליצה לפנות לייעוץ על מנת לפתור אותם. אך את שאלת על היכולת שלה לסלוח לה. תוכלי לומר לי מה מכעיס אותך כל כך שאת מתקשה לסלוח? את מספרת שאת מנסה לוותר ולא להכנס למאבקי כוח? אך יחד עם זאת ישנו מאבק שבסופו היא פוגעת בך. מה קורה שם? תוכלי לתת לי דוגמא?
האם ענתה: מכעיס אותי שהיא מתחצפת ותוך כדי סצנה צועקת ולא עוצרת לרגע. היא ממשיכה ומחמירה את הכעס שלה והבכי שלה.
אני יודעת שהיא זקוקה לחיבוק כשאני מבקשת להפסיק את הכעס. אבל יודעת גם שזה לא יועיל לפעם הבאה ואני פועלת ממקום של איך אני מראה לה שגם לי מותר לכעוס ושאני חושבת על הסליחה שלה.
תשובה: אני מבינה מדברייך שאת מסוגלת לא להיעלב ולסלוח מיד לאחר הריב. ה"היעלבות" הזו היתה מכוונת כדי שהיא תלמד לפעמים הבאות. ראשית, היא לא למדה מהתנהגותך לפעמים הבאות... עובדה שנהגה כך שוב. מניסיוני- אם משהו לא עובד, שני טקטיקה, זה לא יעבוד גם בפעם החמישית או החמישים. שנית, אני ממליצה לנסות ולא להיעלב מילדינו. הם הילדים שלנו- הם לא שווים לנו, הם לא חברים שלנו. תפקידינו לחנך אותם ומכאן כאשר הם מנסים להעליב אותנו, אנו חייבים לקחת אחריות ולנסות להבין מאיפה זה מגיע וכיצד אנו יכולים לחנך את ילדינו על מנת שזה לא יקרה שנית. כאשר אנו נעלבים, אנחנו לא מלמדים אותם כיצד לנהוג. כמו כן, כאשר הילד מבקש סליחה וחיבוק, אני באמת מאמינה שיש לתת לו מענה. ילדינו (וגם אנחנו מהורינו) זקוקים לאהבה ללא תנאי, זקוקים לדעת שלא משנה מה הם יעשו, הם יקבלו את האהבה, את התמיכה ואת ההבנה ממנו.
יללות ובכיינות בגיל שנתיים
הי עינת, ילדה יחידה בת שנתיים וחודשיים. היא מדברת באופן שוטף ומפותחת לגילה. יחד עם זאת, היא רגישה מאוד. עם מאבקי הכוחות של הגיל הזה כבר למדתי להסתדר פחות או יותר (מסבירה פעם אחת עד שלוש, לא מוותרת לה בנושאים חשובים גם אם תבכה שעה ומרגיעה אותה ברגע שהיא יורדת מהסולם שלה). הבעיה היא שהיא נהייתה די בכיינית בזמן האחרון והיא ישר פוצחת בהתקף בכי וזעם על כל דבר קטן וגם סתם כך בלי כל בעיה נראית לעין. היא פשוט בוכה ואין עם מי לדבר עד שתירגע. אי אפשר להרגיע אותה או להבין למה היא בוכה. יוצא שאני פשוט עומדת וממתינה שתסיים. האם התנהגות זו נורמלית לגילה? ואיך אני אמורה להתמודד עם זה אם לא ברור למה היא בוכה וכשהיא בהתקף בכי כזה היא פשוט בשלה?
תשובה: קודם כל אחזיר בשאלה- את אומרת שהיא נהייתה בכיינית בזמן האחרון- מה זה אומר "הזמן האחרון"? ממתי? נסי לחשוב האם קרה משהו שונה, האם התרחש איזשהו אירוע בחיים שלה בערך באותה נקודת זמן? ייתכן והיא ישנה בזמן האחרון פחות טוב בלילה או בצהריים? אולי פחות שעות שינה? לפעמים הילדים שלנו עוברים תקופות "התבכיינות" כהסתגלות לאיזשהו מצב חדש ואני רוצה לבדוק קודם כל האם זה המצב או שהיא מנסה "להשיג" ממך משהו באמצעות הבכי.
מעבר לכך, נתקלתי פעמים רבות בתקופת ה"ילננות" בייעוצים שלי וגם עם ילדי הפרטיים. אל תשכחי שהיא רק ילדה, שעדיין לא יודעת לבטא את התחושות והרגשות שלה במילים ואם היא מתוסכלת, היא משתמשת בשפה הכי מוכרת לה שהיא בכי. יש ילדים שנהיים יותר אלימים, נושכים, מרביצים וכדומה ויש ילדים שיותר בוכים . עצה שלי, כשהיא מתחילה להתבכיין פשוט להיות אמפאטית, לא לכעוס יותר מידי (עד שהיא עוברת את הגבול). נסי להבין אותה, לתמלל במילים את הרגש שלה (השתמשי במילים כועסת, עצובה, מתוסכלת, מקנאה ועוד) ולהיות סבלנית. המשיכי בהצבת הגבולות ההחלטית אותה תיארת בהתחלה ולפי התיאור שלך התקופה הזו תחלוף.
מה עושים??? הילד בן שנתיים ומנהל את הבית!
יש לי בן מקסים בן שנתיים וחודשיים שעושה לנו ״בית ספר״ לאחרונה. מדובר בילד פעלתן מאד, שובב מאד, סקרן ומאד פיקח. כל פעם שמשהו לא פועל כמבוקשו הוא יוצא מהכלים. הוא מחלק לנו הוראות, מחליט מי יעשה כל פעולה בבית, מי יחליף לו, מי יקלח ולפעמים אף מי ינהג באוטו. מיותר לציין שאנחנו מן הסתם לא נענים לכל בקשה או פקודה אבל לפעמים זה יותר קל. כשאנחנו מתנגדים הוא צועק, משתולל וגם נוהג באלימות. מרביץ, בועט ומושך בשיער. אנחנו מיד מגיבים ב״אסור להרביץ״ אבל מרגישים שהוא פשוט לא מקשיב ועושה מה שבא לו. מאד קשה לקחת אותו למקומות, לבילויים, מסעדות, בתים של אחרים כי צריך תמיד להשגיח עליו לא רק כדי לשמור עליו אלא כדי שלא יעשה נזק. בחג האחרון הוא לא הפסיק לשחק עם דלת המרפסת בבית של הסבים למרות שכולם העירו לו וביקשו ממנו להפסיק, אך הוא מחייך וממשיך בשלו. לא נותרת ברירה אלא להרים אותו בכוח ולהחזיק בו. אנחנו מנסים לתת לו עיסוקים אחרים אבל זה לא מעניין אותו. הוא ילד מתוק מאד ואי אפשר להתעלם מהנוכחות שלו לטוב ולרע. גם בבית הוא דומיננטי מאד ולפעמים מאד משתלט על אחיו הגדול בן החמש. הוא לא מאפשר לו לשחק ותמיד חוטף לו את מה שהוא מתעסק בו כרגע. זה הגיע למצב שהילד בן החמש רוצה להרכיב פאזל או לבנות בלגו או לעשות איזושהי פעילות אבל הוא לא יכול בגלל ״החשש״ שהקטן פשוט יחבל ויעשה בלאגן. אני חייבת לציין שהגדול מגלה סבלנות ואיפוק יוצאי דופן כלפי אחיו הקטן אבל אני מרגישה שזה לא הוגן כלפיו ובסוף גם יפגע בו. איך אני מתמודדת עם ילד קטן עם אופי כל כך חזק ועקשן שהוא גם בן שנתיים? אשמח לכל טיפ ועזרה. תודה.
תשובה: אמא יקרה- את מתארת התנהגות נורמאלית לחלוטין המתאימה לגילו של בנך. אני משערת שלא חווית זאת עם הילד הבכור, הוא הרבה יותר עדין וקשוב והקטן....שובב! אבל- בגיל הזה חשוב מאוד להתחיל להציב גבולות ברורים ("אסור להרביץ" זה לא הצבת גבול), משום שאחרת ההתנהגות שמתאימה לשלב הזה- "גיל שנתיים הנורא"- תמשיך. לפני שאסביר איך להציב את הגבולות, אתעכב על כמה דברים שסיפרת: 1. "מיותר לציין שאנחנו מן הסתם לא נענים לכל בקשה או פקודה אבל לפעמים זה יותר קל"- יש לי הרגשה שאתם יותר מוותרים מאשר "לא נענים לכל פקודה או בקשה".....אם אני צודקת, שימו לב לכך משום שאם לרוב אתם נענים בחיוב לבקשה שמלווה בהתנהגות שאינה רצויה, הילד מבין שבאמצעות התנהגות כזו הוא משיג את מבוקשו. 2. "אנחנו מיד מגיבים ב״אסור להרביץ״ אבל מרגישים שהוא פשוט לא מקשיב ועושה מה שבא לו"- ברור שהוא לא מקשיב- כי הוא עושה מה שבא לו! הוא מרביץ ומשיג את מבוקשו- אז למה שיפסיק? 3. "מאד קשה לקחת אותו ל........כי צריך תמיד להשגיח עליו לא רק כדי לשמור עליו אלא כדי שלא יעשה נזק". מה הכוונה בנזק? שימי לב שאת לא משווה אותו לבכור שהוא עדין וילד אחר לחלוטין- אם לא מדובר בנזק מכוון שמיועד להפעיל אתכם כדי שתתייחסו אליו- זו התנהגות נורמאלית לחלוטין- על ילד בן שנתיים לרוב צריך להשגיח כל הזמן...4. "בחג האחרון הוא לא הפסיק לשחק עם דלת המרפסת.....אך הוא מחייך וממשיך בשלו. לא נותרת ברירה אלא להרים אותו בכוח ולהחזיק בו"- מכאן נגיע להצבת גבולות- מעירים לו פעם אחת בלבד! אחריה לוקחים אותו וגורמים לו להפסיק את ההתנהגות הבלתי רצויה. מה עושים, שלב אחרי שלב: התרעה מראש לפני שמציבים את הגבול- במקרה שלנו, ברגע שמתחיל לשחק עם הדלת: "חמודי, אסור לשחק ככה עם הדלת, היא יכולה להישבר/ אתה עלול לקבל מכה/ הרעש מציק לנו...."
במקרה והוא ממשיך, ראשית, התחילו באמפתיה ואחר כך חיזרו על הגבול: למשל: "אנחנו מבינים שנחמד לך לשחק עם הדלת, אבל אמרנו שזה אסור".
אם זה אפשרי, הציעו חלופות שונות: אם הוא עדיין לא נרגע ומתעקש, צועק ובוכה, הציעו לו שתי חלופות המקובלות עליכם- ככה יש לו אפשרות בחירה והוא מרגישה שהוא שולט במצבו. לדוגמא: "אתה רוצה לשחק בפאזל או עם הלגו?" , "אתה רוצה לפתוח את המגירה במטבח עם כל הקופסאות או לשחק ים יבשה?", (יש עוד המון אפשרויות ועליכם להיות יצירתיים- בהתאם לילד).לעתים מתן אופציות של בחירה מעודד את הפעוט לשיתוף פעולה עם ההורים ומקנה לו תחושה של שליטה וכוח, דבר שמפחית את הצורך שלו לומר "לא".
כאשר הילד מצליח לשמור על הגבול לא לשכוח חיזוקים: חשוב שהחיזוק יהיה על הישגים חלקיים, ואפילו קטנים. עדיף להשתמש בחיזוקים חברתיים (עידוד, ציון לשבח, מלה טובה או חיוך). למשל, אפשר לומר: "הצלחת להירגע ושיחקת במשחק אחר. אתה מראה לי כמה אתה בוגר. כיף לי שאתה הבן שלי".
אם השיטה זו לא עובדת, מציבים את הגבול בהחלטיות:
לוקחים אותו- כפי שעשיתם לבסוף ולא נותנים לו לשחק עם הדלת.
אם הוא מתחיל לבכות ולצרוח, אומרים: "בגלל שבחרת להמשיך ולהתעקש אז בחרת להיות עכשיו בידיים שלי". המסר שאתם מעבירים לו הוא: שהוא האחראי על התנהגותו ולכן הוא אחראי על המחיר שהוא בעצם בחר לשלם.
במידה ואנחנו מדברים על התנהגות שקשה להפסיק (אין הרבה כאילו בגיל הזה) פשוט להתעלם (לא לשוחח עימו ולא להביט בו ברחמים או בכעס). הילד יצרח ויבכה אך כשיראה שאינכם מגיבים לפרובוקציה הוא יפסיק לאחר זמן מה.
חשוב מאוד שתממשו את "המחיר" ואת הגבול שהצבתם. היו עקביים ואל תשנו את החלטתכם בכל שלב של ההתפרצות. התמודדות רגועה ושלווה עם התקף הזעם תקנה לו תחושת ביטחון והכרה בכך שיש דמות בוגרת עליה ניתן לסמוך. מה עוד? שימו לב שאתם לא נותנים לילד עודף תשומת לב כתוצאה מהתפרצות הזעם. אם הוא מקבל פידבק תמידי מהסביבה, גם אם שלילי, יהיה קשה לו לוותר על תשומת הלב התמידית כתוצאה מההתנהגות (באופן לא מודע).
כמו כן, כאשר אתם מגנים התנהגות לא רצויה, עליכם להדגיש בפני ילדיכם את ההתנהגות הרצויה. אל תשתמשו רק במילה "לא" אלא בעיקר ב"כן".
עם הקטן שלכם חשוב מאוד: היו קשובים לצרכים הפיזיולוגיים שלו. כשילדיכם נמצא בעוררות רגשית או פיזיולוגית הוא זקוקה לאיזשהו פורקן גופני- בין אם הרגעות באמצעות מוצץ או באמצעי פחות "נוח"- נשיכה או אלימות. במקרה זה, תנו לו אפשרות לפרוק את העוררות הזו, בין אם באמצעות מוצץ או נשכן או כל דבר שעולה בדעתכם.
תעדכני- בהצלחה.
הילדה אלימה!!!!
הי עינת
יש לי שתי בנות. בת 3 ו- 9 חודשים ובת שנה ו- 9 חודשים. הבת הקטנה שלי הינה ילדה פעילה מאוד, סקרנית ושובבה. הבנות אוהבות אחת את השניה ומשחקות מאוד יפה ביחד. יחד עם זאת, קורה שהן רבות והולכות מכות, בעיקר הקטנה. ברגע שהבת הקטנה לא מרוצה ממשהו או כועסת היא מיד תולשת שיער לאחותה הגדולה ותולשת לה המון המון שיער. כך היא נוהגת גם איתי, תולשת לי שיער ואפילו יכולה לתת לי סטירות בלחי. אני מסבירה לה שלא מרביצים אלא רק מלטפים ואפילו התחלתי להעניש אותה ולסגור בחדר לבד לכמה דקות. "העונש" לא עובד. אציין שהבת הגדולה לא מרביצה ולרוב בוכה מהתנהגותה של הקטנה. איך אני מסבירה לילדה כזאת קטנה שלא מרביצים ולא מושכים בשיער? גם כאשר אנחנו מפגשים עם ילדים אחרים היא יכולה ללטף, לנשק את הילד/ה ואז פתאום למשוך בשיער או להכאיב בדרך אחרת. היא עדיין לא מדברת ואני מבינה שיש לה קושי לבטא את עצמה ואת הרגשות שלה בייחוד במצבי כעס, אבל ההתנהגות שלה מדאיגה אותי ביחוד שאין לי כלים להתמודד איתה.
תשובה: קודם כל- מה שלא עובד- גם לא יעבוד, ולכן חבל להמשיך עם העונשים, חבל על האנרגיה שלך. אז מה כן עושים? קודם כל- ננסה להבין למה היא מתנהגת כך: הקטנה נכנסה עכשיו לשלב ההתפתחותי שנקרא בעצם "גיל שנתיים הנורא" או "גיל ההתבגרות הראשון". זה בעצם הרגע שבו היא מבינה שהיא אדם נפרד, בעל יכולות, בעל השפעה על העולם. יחד עם זאת, למרות ההבנה המפותחת- היא עדיים בשלב שבין הינקות לילדות ולכן יכולות רבות שלה עדיין אינן מפותחות. היכולת שלה לוויסות רגשי ומוטורי- היא מתקשה לשלוט בדחפיה ונוטה לכעוס ולהביע תסכול כאשר אינה מקבלת את מבוקשה. ילד בגיל שנתיים, כמו לילדים גדולים יותר ומבוגרים ויותר , יכול להתפרץ בזעם כתוצאה ממתח גופני שיכול לנבוע מעייפות, רעב, שעמום, התרגשות ואפילו חיבה ואהבה. הילד עדיין לא יודע להפחית מתח זה בעצמו ולהרגיע את עצמו ולכן יכול להראות התנהגות שאיננה מקובלת ואף אלימה. כאשר את רואה שההתפרצות שלה נובעת ממתח גופני- נסי לעצור זאת עוד לפני כן- לתת מוצץ או חפץ מעבר (אני זוכרת שאין לה) או שתחבקי אותה חזק כדי לנסות להפחית את המתח.
בנוסף, היכולת השפתית שלה אינה תואמת את המחשבה, היא מתקשה לבטא את רצונה במילים והדרך הקלה והברורה והטבעית ביותר הינה באמצעות בכי, משיכת שיער, מכות, נשיכות, השתטחויות ועוד. במצב כזה אני ממליצה לך להתערב בשנייה לפני שהיא משתמשת באלימות- כשהיא רק מתחילה להיות מתוסכלת ולנסות להסביר לה באופן אמפתי את הרגשות שלה. למשל "אני רואה שזה מעצבן אותך שמאיה משחקת בבובה הזו. את גם רוצה ואפילו מקנאה. באיזו בובה את רוצה לשחק? בתותי או בפיצי"? (אל תשכחי לתת שתי אפשרויות). אם עדיין ומראה סימנים שהיא עומדת להשתמש באלימות או כבר מרביצה לך או לאחותה- קחי אותה מהמקום ואמרי לה "אסור להרביץ. אני מבינה שרצית את הבובה אך אחותך משחקת איתה עכשיו. עוד חמש דקות תקבלי אותה". אם ממשיכה חבקי אותה חזק כך שלא תוכל להתנגד.
בנוסף בגיל "ההתבגרות" הזה הילד עסוק בגבולות הטריטוריה שלו - לעתים קרובות הוא יתקשה לחלוק בצעצועים, באוכל או באובייקטים אחרים ועלול להגיב בצורה קיצונית כאשר יחוש שאחרים לא מכבדים את בעלותו עליהם. זה שבן שנתיים מסרב בתוקף לחלוק צעצועים לא אומר שהוא ילד "קמצן" או "לא מתחשב". רכושנות זאת היא לרוב התפתחותית, כלומר, לא בהכרח קשורה לתכונות אופי ולמי שהפעוט יהיה כשיגדל. הוא מצוי בנקודה ההתפתחותית המתאימה לגילו. החפצים הללו בעצם מגדירים אותו ואת הטריטוריה שלו. במקרים כאילו להשתמש שוב בשיטות שתיארתי קודם.
ומה עוד? בגיל הזה ועוד לפני כן הילד לומד שבאמצעות התקפי הזעם הללו הוא "מפעיל" את הוריו, מפעיל אותם וכך משיג את מבוקשו. כתוצאה מהתנהגות תוקפנית, מופיעות תגובות מהסביבה, המחזקות אצל חלק מהפעוטות את גילויי התוקפנות: הפעוט נהנה מהבעת התוקפנות ומתשומת הלב הרבה שהוא מקבל בעקבותיה. לכן, השתמשי בעצה שנתתי קודם- הפסיקי התנהגות בלתי רצויה אך תני הרבה יותר יחס להתנהגות רצויה. בכל פעם שהקטנה מתנהגת יפה, אפילו אם את רואה אותה מתאפקת לדקה או אם הן משחקות יפה במשך כמה דקות (גם פחות) שבחי את שתיהן וזיכרי לקרוא לכל אחת בשמה. שימי לב שהקטנה שומעת אותך, מחאי לה כפיים, "תעופי עליה" אפילו שהיא עושה את המובן מאליו (אל תשכחי גם את הגדולה כי אחרת היא זו שתתחיל לקחת על עצמה את התפקיד של הקטנה). לסיכום- קשה....אני יודעת. לא סתם קוראים לגיל "גיל שנתיים הנורא". אבל, שימי לב שזה קורה לכולם. זהו שלב התפתחותי הכרחי אצל ילדים. אז כל הכבוד לבת שלך שלא מדלגת על שלבים התפתחותיים :-)
"בא לי עוד!!!!!"
הסיטואציה - הולכים למשהו כייפי (היום ספציפית הלכנו להפעלת מתנפחים שהייתה בפארק ציבורי). ובאיזשהו שלב הגדול בן ה3.5 מבקש ארטיק. סבבה, אני בדרך כלל נענית לבקשה ראשונה. אבל אחרי הארטיק בא לו עוד משהו (אני מראש מסבירה בבית שאנחנו קונים רק דבר אחד אגב לתיאום ציפיות, אבל זה לא עוזר). בשלב הזה אני מסרבת והוא נכנס לבכי שלא נגמר. הוא מפסיק להינות מהמקום שאנחנו נמצאים בו, ומתעסק רק עם זה שבא לו משהו והוא לא מקבל. זה נגמר הרבה פעמים בזה שאני גוררת אותו לאוטו כשהוא בוכה, וכולנו נוסעים הביתה מתוסכלים. איך להימנע/לשפר את הסיטואציה?
תשובה: מה עושים: 1. התראה מראש (קצרה ועניינית- לא לחפור לילד "זוכר מה היה....ומה יהיה....ולמה....ואיך...וכדומה). "אנחנו נוסעים לעשות כיף. מותר לך לקבל רק הפתעה אחת איזו שתבחר". 2. אחרי שמבקש את ההפתעה הראשונה אומרים לו "אתה זוכר שדיברנו רק על אחת- זה מה שאתה בוחר?" 3. ברגע שביקש עוד אחת: "אני מבינה שממש בא לך עוד משהו. זה באמת מגרה (אמפתיה). אבל...סיכמנו שמקבלים רק הפתעה אחת". 3. אם מתחיל לבכות-שתי אפשרויות והסחת דעת- לעבור הלאה: "אתה רוצה ללכת עכשיו לטרמפולינה או למתנפח?" ,"יש לי רעיון, בוא נקפוץ למתנפח הבא. אתה רוצה לקפוץ כמו ארנב או כמו קנגורו". 4. אם ממשיך לבכות- אני מבינה שאתה כועס ועצוב כרגע. אבל אני לא אקנה לך עוד משהו. אתה יכול לבחור להפסיק את הבכי ולהמשיך לעשות כיף או שאלך עכשיו לשבת בצד/ נלך הביתה וכדומה. 5. המשיך לבכות- בגלל שבחרת להמשיך ולצרוח, בחרת.....". 6. לא לחפור יותר מידי על המקרה, לא להטיף (אפשר לשוחח על כך בערב כשנרגע ולא בזמן אמת ולשאול מה היה אפשר לעשות אחרת) ולא לוותר מידי פעם כי אז אנחנ לא מדברים על גבול או חוק משפחתי אלא על גחמה שלכם.
"הילד לא מקשיב לי...."
אני אמא לשלושה ילדים בת 4 בן 2.5 ובן שנה, אשמח לקבל הכוונה לגבי הילד האמצעי, לאחרונה התחיל ממש להפוך לי את הבית, הוא מוציא הכל מכל המגירות והארונות, הוא לא מקשיב, צועק ובימים האחרונים אף מרים עלי ידיים. חשוב לי לציין שהוא ילד מקסים, רגיש, ותרן, תמיד אהב לעזור, בגן כמובן מתנהג למופת. אני לא רוצה להגיב שצורה כזאת ש"תקלקל" את התכונות המקסימות שלו. אודה לעזרה.
תשובה: מעבר לכלים המדוייקים להתמודדות עם גיל ההתבגרות הראשון שאת חווה אצל האמצעי, אני מתארת שבגלל שיש לך גם בת שנה בבית אז זה מקשה על הצבת הגבולות וגם מקשה עלייך "לא לצעוק" עליו כשהוא מרגיז אותך. אני בכל זאת ממליצה להעסיק אותו כמה שיותר על מנת שיימנע מהתנהגויות בלתי רצויות שכאילו. בכל מקרה, כשהוא מתחיל "להפוך את הבית" אמרי לו למשל: "את המגירה הזו אסור לפתוח, יש לי מגירה מיוחדת בשבילך" ואז פתחי לו את ארון הקופסאות במטבח למשל..זכרי תמיד לומר לו "כן" בנוסף ל"לא", זכרי לתת לו תמיד שתי אלטרנטיבות במקום ההתנהגות הבלתי רצויה, זכרי להיות אמפאתית וזכרי להציב את הגבולות הנכונים והמדוייקים כך שלא ישמע את המילה "לא" כל היום ובסוף היא תעבור לו בין האוזניים ותפרח הלאה....
"הילדה שלי שונה ממני..." הילדה שלי בת 9. ילדה חכמה מאוד, חברותית, יודעת איך מתנהגים מחוץ לבית, אך בבית מתפרקת. היא לא כ"כ יודעת להביע אהבה...למרות שאני אמא מאוד חמה ומחבקת וגם הבן שלי בן 11 כזה, היא לקחה את הצד השני. הוא יכולה להגיד שצחצחה שיניים או התקלחה, למרות שלא עשתה זאת. כשאחיה מחפש משהו היא לא תגלה שהחביאה לו וכאלה. כשהיא משקרת אני או בעלי כועסים. אני יותר במתינות. הוא גם לפעמים מעניש. אחרי שנרגעים חוזרים ומסבירים לה שאסור לשקר, שזה יגרום לנו לא להאמין. כשהיתה יותר קטנה זה היה וגם קצת בבית הספר אבל עבר...ועכשיו חזר.
לגבי חיבוקים ונשיקות זה רק מתי שהיא רוצה...אז אני גם מתנה את זה ואומרת שלא בא לי כדי שתרגיש...עם הזמן היא הרבה יותר מתקרבת ומבקשת את זה אבל תוך מניפולציות שאני לא מספיק מראה לה שאני אוהבת..מה לעשות?
תשובה מסובכת לשאלה מסובכת.... אני לא רוצה לקפוץ למסקנות, אך נראה כי הילדה "קיבלה" עוד מלפני שנים "תפקיד" מאוד מסויים בבית שלצערי היא משמרת אותו. לכל אחד מאיתנו יש "תפקיד" מסויים בתוך כל קבוצה, ואפילו אם הוא לא תמיד מתאר את מה שאנחנו באמת, לעיתים גם האדם עצמו וגם הסובבים אותו עושים הכל כדי לשמר אותו, כי הם פשוט לא יודעים אחרת. נראה ש"התפקיד" הזה גלש קצת למקומות אחרים, אך ברגע שהילדה גילתה ששם זה "פחות עובד לה" מסיבות כאילו ואחרות, או שנהגו איתה אחרת ובצורה נכונה, "התפקיד" הקבוע שלה השתנה (אני חוזרת פה על משהו שאני מזכירה בכל תשובה שלי בפורום- זה על בסיס המידע המועט שיש לי מהאם וייתכן ואני טועה). אז מה עושים? לי נראה שהבעיה מושרשת מידי בשביל כמה עצות ואני באמת ממליצה לפנות להדרכת הורים- כמה פגישות יכולות לעשות מהפך בבית ולמנוע שנים לאחר מכן של טיפול פרטני או משפחתי. באמת ממליצה ) מעבר לכך: 1. שימי לב עד כמה "התפקידים" בבית מאוד ברורים ומוגדרים לכל בן משפחה. ככל שהתפקידים מוגדרים יותר, כך הסיכוי שישתמרו ושכולכם תנהגו על פיהם, גדלים. 2. זיכרי- זוהי ביתך והדבר החשוב ביותר שרק את ואביה יכולים לתת לה- ורק אתם יכולים לתת לה, הינו אהבה ללא תנאי. לכן, בכל פעם שהיא צריכה חיבוק או מילה טובה, תנו לה, ללא חשבונות וללא מניפולציות. חשוב מאוד שילד ירגיש שהוא מקובל ואהוב על הוריו ללא שום תנאי ולא משנה מה הוא עושה או עשה. 3. היא יודעת שאסור לשקר ולכן אין טעם לומר לה זאת שוב ושוב. נסו לשוחח איתה בזמן אחר- לא ברגע שהיא משקרת- אך ורק בזמן רגוע (פה אני כבר עוברת לשיטת "ילד פיצוץ"). למשל- היא שיקרה שהיא כבר התקלחה. אמרו לה באמפתיה שאתם מבינים שלא היה לה חשק באותו הרגע להתקלח ולכן היא לא אמרה את האמת. היו אמפאתיים ונסו לומר שגם לכם לא תמיד מתחשק לעשות כל מיני דברים. לאחר מכן הציגו את העמדה שלכם. לדוגמא: "הבעיה היא שכשאנחנו לא בטוחים שאת אומרת את האמת....../ הבעיה היא שאם את לא מתקלחת.....". לאחר מכן, הזמנה לפתור את הבעיה יחדיו: "מה דעתך? כיצד ניתן לפתוח את הבעיה ביננו?. כתוצאה מפתיחת הדיון לאחר אמפתיה, הצגת העמדה שלכם בזהירות ובגובה העיניים, ייתכן והיא תיפתח ותוכלו לשוחח עוד על האסטרטגיה הזו שהיא פיתחה לה- השקרים. זה קצת מסובך ואני ממליצה לפנות בעניין לאיש מקצוע אבל אתם יכולים גם לנסות לבד.
"הילד רוצה רק אותי!" הקטן שלי בן 4, ב- 4 בחודשים האחרונים רוצה שרק אני אעשה איתו דברים - הכל - זה אומר לצחצח שיניים, לקלח אותו, להשכיב אותו לישון - לא רוצה את אבא רק את אמא , בבוקר אלף נשיקות כשאני הולכת שכשחושבים על זה - זה מחניף אבל זה מעכב אותי כל בוקר ביציאה לעבודה, - עוד נשיקה ועוד נשיקות ועוד חיבוק ככה 10 דקות , עד שבעלי לוקח אותו בכח חזרה לדירה - מעבר לכך שזה מעכב אותי , כשמגיעה מעלית עם שכנים זה מעכב גם אותם , ואז מתחיל בכי לפחות רבע שעה אפילו עד לגן וכשבעלי לוקח אותו לגן אז הוא בוכה אבא אל תלך תישאר איתי - וזה לא שאני חושבת שרע לו בגן - כי הוא נהנה עם החברים .
ובשעת השינה גם חצי שעה משגע אותי - אמא תשכבי לידי, תספרי לי סיפור 4 פעמים ומתזז אותנו עם מים , חלב - יוצא מהמיטה עד שכבר אנחנו כועסים , אנחנו כבר לא יודעים מה לעשות, בעלי מיואש בבוקר מכל הסיפור הזה- לוקח מאיתנו אנרגיה וגם אני מיואשת הכל עלי - השאלה היא מה עושים ? חייבת עצות .
תשובתי היא: אני לא בטוחה, אך נראה לי שהבעיה היא איננה חיצונית אלא חלק מהיחסים בינך לבין בנך. נראה שאת "מתמסרת" להתנהגות שלו, הוא מקבל מהתנהגות זו עודף תשומת לב ובכך מצליח לגבור על אביו ועל אחיו. את אומרת שהתנהגות זו התחילה לפני מספר חודשים. ייתכן והיא היתה שם גם קודם וכעת התעצמה, או שהיא הופיעה פתאום. בכל מקרה, נראה כי ילדך הבין שהוא משיג רבות מהתנהגות זו ואף מחמיא לך. ייתכן ואת מגניבה חיוך פה ושם של שביעות רצון, משוחחת איתו הרבה על ההתנהגות שלו ובכל זאת נענית לה ונותנת מקום להעדפה שלך על פני אביו (באופן בלתי מודע). לפני העצות והכי חשוב- האם את באמת מוכנה לוותר על הנוהג שלו "לרצות רק אותך"? האם את מוכנה לוותר על היחס המועדף? האם את מוכנה לוותר על התחושה שהוא לא יכול בלעדייך? רק לאחר שתהיה מוכנה לוותר על הרווחים שלך מההתנהגות של המתוק והחכם הקטן, אוכל לתת לך טיפים כיצד להפסיקה- והיא תפסיק בין רגע!
סיוטים אצל ילדים..
היי עינת. ילד ב8 וחצי.. בעקבות משחק מחשב (שהוא אפילו לא שיחק.. רק ראה אצל חבר) כבר חודש של סיוטים.. מה עושים?? (להשאיר אור לא עוזר..)
תשובה: אני אתן לך עצה די בנאלית- אך עובדת. נסי להשתמש במעין תרופת פלצבו, או במקרה הזה אפשר להשתמש בלוכד החלומות או איזשהו חפץ שייתכן ויכול להרגיע אותו. אני מצטטת מויקיפדיה: אפקט פְּלָצֶבּוֹ מתרחש כאשר חולה מקבל טיפול דמה (שהוא חושב שאמור לעזור לו), או טיפול שאינו כולל את המרכיב "הפעיל" בתרופה (לדוגמה: כדור סוכר, זריקת מים), אך מצבו משתפר. מחלות בעלות רכיב פסיכוסומטי (כגון מיגרנות) מושפעות יותר מאפקט פלצבו, אך נמצא שכמעט כל תגובה פיזיולוגית של הגוף מושפעת מאפקט זה: זרימת דם, כאב, חומציות מיצי הקיבה, דימום, חום גבוה, התפשטות תאים סרטניים ועוד. תגובת הפלצבו מצביעה על כך שהאמונות של האדם בנוגע ליכולות הריפוי של הטיפול יכולות לעורר מערכות פיזיולוגיות שמובילות להבראה. במקביל, לפלצבו יש גם השפעה פסיכולוגית: ציפייה, הפחתת חרדה, תקווה. מסיבה זו רופאים רבים נותנים פלצבו לחולים חרדתיים מתוך שאיפה להרגיע אותם. אני ממליצה ללכת איתו אפילו לחנות, לבחור חפץ (אני ממליצה על לוכד חלומות משום שיש לו תפקיד מאוד ספציפי שמתאים לכם) ותנסו. אנו בני האדם, יצורים פסיכוסומטיים ולעיתים "תרופות" מעין אילו עשויות לחולל פלאים. נסי לילה או שניים ואם הוא לא מגיב לכך כלל אתן עצות אחרות, אך מסובכות יותר ליישום (אני קודם כל אוהבת לנסות את הדרך הקלה).
שאלות אפשר לשלוח לי במייל או ב"צור קשר". אשתדל לענות במהרה.
