לעולם לא אשכח את היום הזה. היום שבו נגמרה חופשת הלידה שלי וחזרתי לעבודה. לפני הלידה כל כך אהבתי את העבודה שלי. הרגשתי שאני תורמת למקום העבודה, ידעתי שהם לא יכולים בלעדיי וחששתי מאוד שמא המחליפה שלי לא תסתדר.

ברגע שילדתי, והתאהבתי, כל זה כבר לא עניין אותי. במהלך חופשת הלידה, הבוסית התקשרה אלי מספר פעמים כדי לשאול, לגשש וגם לבקש שאחזור כבר. ואני....אני רציתי להמשיך להיות עם הקטנה, לגדל אותה, להיות איתה. לאחר חצי שנה, מצאתי משפחתון מקסים קרוב לבית, אך למרות זאת לא חשתי שלמה עם ההחלטה. ומה אם לא יהיה לה טוב שם? ומה אם לא ייגשו אליה כשתבכה? אולי היא לא תסכים לאכול? אולי הילדים האחרים יציקו לה? שאלות רבות נוספות הטרידו את מנוחתי ולא הרפו.

 היום הגיע. כבר בבוקר הדמעות חנקו את גרוני וכשהגעתי לעבודה הן כבר זלגו בחופשיות. בכל שעה התקשרתי למטפלת לבדוק מה קורה עם הקטנה. מה היא עושה, אם היא אכלה, אם היא בוכה, האם היא עצובה? התשובות לא סיפקו אותי. הייתי בטוחה שהיא סובלת בלעדיי בדיוק כמו שאני סובלת בלעדיה. על עבודה בכלל לא היה מה לדבר.

עם סיום היום טסתי כמו משוגעת בכביש. כל כך התגעגעתי. הרגשתי אותה, שהיא קוראת לי לבוא אליה. בשעה 16:00 בדיוק, דפקתי בדלת של המשפחתון. נדהמתי לגלות כי ביתי הקטנה שמחה, צוחקת, משחקת עם אחת המטפלות. באחת הרגשתי השתנתה. לרעה! חשתי לא נחוצה, שביתי יכולה להסתדר בלעדיי, שהמטפלת מצליחה אפילו יותר ממני.

זה היה היום הראשון ומאז... אני שמחה להגיע לעבודה, לחזור לדבר ב"מבוגרית" ולא רק בשפת התינוקות, לא לשוחח רק על חיתולים והאכלות עם האמהות בגינה, לחוש שוב נחוצה וחשובה במקום העבודה.

אני שמחה שביתי אוהבת את המשפחתון, שהיא נהנית עם חבריה ועם המטפלות. היא נפרדת ממני בשמחה בבוקר אך בסוף כל יום היא מושיטה אלי את ידיה וצוחקת שאני באה לקחת אותה. ואני מאושרת.

אמנם התחושה כי אין לי מספיק זמן איתה, שאני מפספסת קצת, קיימת כל הזמן. בסופי שבוע אני מנצלת כל רגע להיות אמא במשרה מלאה, אך יחד עם זאת, אני מרגישה שלמה- אני גם אמא, גם אשת קריירה וגם יש לי את עצמי.

אך לא כולן חשות כך- סיפוק והשלמה עם מסלול ה"גם וגם". אימהות רבות בימנו, בעולם המערבי- התחרותי, החומרי, מתבלבלות ולא מצליחות להחליט: בין הצורך להיות אמא נוכחת, משמעותית ואיכותית לילדיה, לבין הצורך להיות עובדת מסורה ומצליחה במקום עבודה תובעני. רובן בוחרות במסלול המשולב, בו הן עושות הכל במחיר פעוט של וויתור על שעות שינה ואיכות חיים. הן קריירה והן אימהות הם תפקידים שיש בהם הרבה סיפוק, התפתחות ומימוש עצמי, אך יחד עם זאת, שניהם תפקידים מתישים.

אין תשובה חד משמעית מה כדאי לילד ומה טוב יותר לאם: להיות אמא שנשארת בבית או אם קרייריסטית? נשים שהשקיעו בפיתוח הקריירה שלהן, שחוו עצמאות כלכלית, הערכה חברתית וסיפוק מהעבודה, מרגישות בלבול ואשמה לאחר שהפכו לאימהות. נשים שבוחרות לגדל את ילדיהן ולעצור את הקריירה שלהן לכמה שנים, חוות פעמים רבות תסכול על כך  שלא ממשו את עצמן. הן חשות ערך עצמי נמוך כי הן "לא עובדות" (שהרי להישאר בבית ולגדל את הילדים היא עבודה כל כך קשה, שאין שכר כספי בצידה) ולעיתים חוששות שמא הן מפספסות עולם שלם, את עולם המבוגרים.

לאף אחד אין את נוסחת קסם שבה תוכל האם לנסח לה את ההחלטה הנכונה. הנוסחה הנכונה ביותר היא "אמא טובה היא אמא שטוב לה" - מחקרים מצאו כי אימהות שמרוצות מחייהן מצליחות להיענות באופן הטוב ביותר לצרכים הרגשיים של ילדיהן. אני סבורה שיש לנסות ככל שניתן, להגדיר את האימהות המיוחלת - מה כל אם רוצה ומוכנה לעשות למען ילדיה ולמען עצמה.