את התחושה הזו, של האובדן הראשוני של השליטה בחייהן, מרגישות נשים רבות שהפכו לאמהות בפעם הראשונה. ישנם כל כך הרבה יועצים, ספרים ותוכניות טלויזיה שיודעים לומר לנו בדיוק מה צריך לעשות ואיך הכל צריך להיות- אבל אף אחד לא מכין את האם הטרייה לכך שגם אם היא מתכננת ורוצה שהכל יהיה מושלם, המציאות עם תינוק איננה מסתדרת כך.

עם ההיריון והלידה, האם הטרייה מקבלת זהות חדשה. עוד בשלב ההריון, האישה יוצרת בדמיונה את התינוק לו היא משתוקקת ובונה תדמית אימהית הרצויה לה, אך בדרך כלל, דמיון לחוד ומציאות לחוד. כאשר הפנטזיה אינה מתיישבת עם המציאות, אין זה אומר שהאם הטרייה מיד מבינה שאין דרך לדעת ולשלוט באופן בו ייראו חייה עם ילד. בדרך כלל זהו תהליך שאורך מספר חודשים, עד שהתינוק המדומיין משתלב עם התינוק הממשי, עד שהאם המדומיינת, המורכבת מפנטזיה, מתיישבת עם זו האמיתית ועד שהזהות האימהית מתגבשת.

אם את מזדהה עם דברים אילו ראשית ארגיע: התהליך שבו האם מבינה שכבר אין לה שליטה על כל דבר ודבר הוא נורמאלי ורצוי. אני מאמינה שאנו כאמהות לא יכולות לשלוט בכל פן בחינוך וגידול הילד שלנו. במהלך הילדות (וגם הבגרות) השליטה שלנו הולכת וקטנה עם התפתחותו של הילד. אם בחודשים הראשונים התינוק תלוי לחלוטין בהורה (וגם ההורה תלוי בתינוק כמובן), עם הזחילה, ההליכה והתפתחות השפה, החיים במשפחה הופכים ליותר ויותר תלויים בילד עצמו. הוא הופך לאדם עצמאי, עם רצונות, הוא עומד על שלו, הוא לעיתים לא מתנהג כפי שמצפים ממנו וכפי שמחנכים אותו. בהדרגה, אנו כאימהות, מבינות כי אין לנו שליטה על כל פרט בחייו של ילדינו. הבנה זו יכולה להקל על העובדה שככל שהילד מתבגר, כך יכולת השליטה שלנו בחייו הולכת וקטנה.

אם כן, אנו כאמהות, מגלות שעלינו לעשות המון וויתורים כואבים. חיינו כבר לא ייראו כפי שנראו לפני הלידה. אחד מהוויתורים הכואבים הללו הוא ההבנה כי לא רק אנו שולטות  בחיינו, התינוק הקטן הופך למרכז עולמינו והוא זה שלרוב מכתיב מתי נישן, מתי נסדר את הבית, נבשל ונצא לבלות. אך בדרך כלל, יחד עם הוויתורים הכואבים הללו, החיים מתמלאים באושר גדול, תחושת משמעות עמוקה וחדשה לחיים. במהלך עבודתי הכרתי אין ספור נשים שמבינות עד כמה השינוי שחל בהן מאז הלידה הוא גדול ועוצמתי, הן מבחינת המשמעות לחיים והן מבחינת האובדן של הנשים שהן היו פעם.