שבוע! זהו זמן החסד שניתן לי! ביומיים הראשונים הייתי בבית החולים, עוד יומיים בעלי נשאר איתי ועם הקטנה בבית עוד יומיים עם אימא שלי שבאה לעזור, סופ"ש- ונגמר. בוקרו של יום ראשון נפתח בחרדה עצומה- איך אסתדר? ועדיין התפרים עוד לא התאחו.. וכואב לי, ועדיין אני לא יודעת לעשות הכל בעצמי, אני מפחדת להיכנס לשירותים, מפחדת להתרחץ - מה יקרה אם בדיוק כשלא אהיה לידה יקרה לה משהו? מה יקרה אם היא תצרח כל היום ולא אדע איך להרגיע אותה? מה אעשה?
בעלי אמר שאין לי ברירה, שאני חייבת ללמוד להסתדר לבד. ואני חשבתי לעצמי, "חכם גדול... גם הוא מפחד וחושש בדיוק כמוני. כשאנחנו שניים זה מרגיע מעט, אבל לבד? איך עושים את זה?".
השעות הראשונות עברו, והקטנה ישנה. ניסיתי להספיק לסדר את הבית, לתלות ולקפל כביסה ולמלא מכונת כביסה נוספת ואפילו לבשל משהו. באמצע חיתוך הירקות היא התעוררה, אכלה, החלפתי לה חיתול והייתי גאה בעצמי, הנה, אני מסתדרת. הנחתי אותה על מזרן הפעילות, הכנסתי את הכלבה שלנו בחדר השינה, שלא תרחרח, תלקק אותה או חס וחלילה תינשך אותה, ופניתי להמשיך בבישול המרק, כשהיא התחילה לצרוח. "אוי ואבוי", חשבתי לעצמי, "מה יש לה? היא אכלה, ישנה, החיתול נקי..." הרמתי אותה והרגעתי אותה.
הנחתי אותה שוב על המזרן, התקדמתי למטבח לעבר הירקות כששוב היא התחילה. כך במשך השעתיים הבאות, עד שפשוט הנחתי אותה עלי במיטה ונרדמתי יחד אתה. התעוררתי בפחד נוראי- הרי אומרים שאסור להירדם עם התינוק במיטה, והנה, רק כמה ימים עברו ואני כבר מסכנת אותה ולא שולטת על עצמי.. ואני כל כך עייפה. לאחר טיול קצר בחוץ, בו בעיקר ניסיתי להגן על ביתי מהיתושים שאיימו לעקוץ את פניה היפות, החלטתי שעכשיו המבחן הגדול מכולם- לרחוץ אותה לגמרי לבד! שוב הנחתי אותה על המזרן, שוב היא בכתה אך הייתי חזקה ומיהרתי למלא את האמבט. היא לא הפסיקה לבכות ולצרוח גם בשעת האמבטיה. חשתי את החרדה גואה בי. היא כמעט נחנקה מהבכי, זו הייתה חוויה נוראית.
למה אנחנו כאלה דאגניות?
אף אחד לא סיפר לי שתינוקות סובלים כל כך, ואיתם גם האימהות שלהם. הלבשתי אותה במהירות בעודה צורחת ואני רועדת, ולאחר מכן האכלתי אותה. היא נרגעה ונרדמה בדיוק כשבעלי נכנס הביתה. הירקות לא נחתכו, המרק לא בושל, הכביסה הרטובה לא נתלתה, הייתי מותשת לגמרי מהיום הארוך אך גם מאושרת. הסתדרתי! עברתי את היום הראשון לבד בהצלחה! לא קרה לקטנה היקרה שלי כלום. ובעלי...מה הוא אמר? "נו, אני רואה שהסתדרת. אמרתי לך שזה כיף להיות בחופשת לידה, האמיני לי...הייתי מחליף אתך, אבל למה יש כזה בלגן בבית?".
לכל אם טרייה יש את הרגע הזה שבו זה מכה בה- ההבנה של גודל האחריות כהורה על חייו של התינוק. ההבנה וההכרה באחריות הזו משנה את עולמה של האם לתמיד. במהלך האבולוציה, חיות, ובתוכם בני האדם, היו צריכים להגביר את תגובות הדריכות שלהם כלפי סכנות כמו טורפים, מזון רעיל, אסונות טבע ועוד. היום יש רק מעט סכנות "טבעיות" כאילו, אך ישנו מערך שלם של סכנות אחרות כמו אמבטיות, חשמל, מכוניות ועוד. אילו בעצם הטורפים החדשים המהווים סכנה לתינוק ואימהות מתייחסות אליהם כאילו היו חיות טורפות או אסונות טבע. החששות והחרדה המלוות את האחריות הזו, הן טבעיות והכרחיות ובעצם משאירות את האם הדואגת ערנית. החשש הזה הוא אינסטינקט מהטבע שאחראי על הישרדותנו.
מה עושים כדי "להישאר נורמאליים" ולהמשיך לתפקד?
יחד עם זאת, ולמרות שישנה חשיבות לדריכות האימהית, קשה מאוד לתפקד בחיי היום יום בפחד וחרדה מתמשכים. החרדה והדריכות יכולה לפעמים לשתק אמא טרייה וגם אם מנוסה יותר. האם אפשר למתן מעט את הפחדים? מה עושים כדי "להישאר נורמאליים" ולהמשיך לתפקד?
שיחה על הרגשות הללו עם אימהות אחרות, יכולה להוות מקור לתמיכה וחיזוק לאם החרדה. כמו כן, העובדה כי "יש עוד אימהות שמרגישות כמוני" והפידבק והעצות שהאם מקבלת, יכולים לעזור למתן את החרדה.
עם הזמן, כשהילד גדל, בדרך כלל החששות להישרדותו פוחתים. רמה מסוימת של פחד נשארת תמיד סמויה, מוכנה לקום לתחייה כשהנסיבות ידרשו זאת. הפחד והחרדה לשלום הילד קיימים, אך אני ממליצה לך למצוא את הדרך שלך להשקיט אותם ולא ליצור תסריטים איומים בראשך למען תפקודך השוטף כאם. עצם הידיעה, שהחששות והחרדה המלוות את האחריות הזו הן טבעיות והכרחיות ובעצם משאירות אותנו האמהות ערניות, יכולה גם היא להרגיע מעט. החשש התמידי הזה גורם לנו להיות האדם המתאים ביותר להגן על הילד שלנו. אל תוותרי עליו!
נסי לא "להתמכר" לתחושות הפחד והחרדה. במידה שאינך מצליחה להסיט את מחשבותייך למקומות אחרים ואת חשה שהחרדה והפחד מנהלים את חייך ומשפיעים על הטיפול בילדך, פני לייעוץ ולעזרה. בין אם זה בקבוצת אימהות, בייעוץ, בטיפול פסיכולוגי רגשי או התנהגותי, דמיון מודרך או בתרופות. כל הטיפולים הללו יכולים לעזור לך ללמוד כיצד להמשיך לתפקד למרות החששות מהאחריות העצומה המוטלת עלייך.
ולבסוף, ישנן נשים שתחושת האחריות מובילה אותן לחוש תחושות שונות. ההכרה שהתינוק עם היוולדו תלוי בה לחלוטין יכולה להכניס באם כוח ורגשות עצומים, ודווקא חיוביים: שליטה, העצמה וכוח. כלומר, ישנו נתיב אחר ויש דרך אחרת לתרגם את האחריות העצומה המוטלת על האימא.
