לכולם יש מה לומר.... ולי?
"אצלי הילדים ישנו כל הלילה מהיום שבו נולדו", "אל תחזיקי אותו כל כך הרבה על הידיים, בסוף הוא יהיה מפונק", "בחודש הראשון אסור לתת מוצץ לתינוק", "את ברית המילה את חייבת לעשות במרפאה של רופא. המוהלים האלה פשוט שרלטנים....".
די, שקט!!! לכולם יש עצות, לכולם יש מה לומר וכולם יודעים הכי טוב. אז למי כן להקשיב?
תינוקות אינם מגיעים לעולם עם הוראות הפעלה. אבל הספרים, הכתבות והפורומים באינטרנט, השכנים, אחות טיפת חלב, אמא שלנו- כולם יודעים את הוראות ההפעלה, אבל מה לעשות שכל אחד אומר משהו אחר ולכל אחד הוראות הפעלה שונות?
מצד שני, תמיד אמרו לנו ש"אמא יודעת הכי טוב מה התינוק שלה צריך". האם ההריונית מהפרק הקודם פנטזה, שתצליח להבחין בין סוגי בכי שונים של התינוק ומייד תדע מה הוא רוצה. בפועל זה לא קרה. כשהוא בכה, מייד רעשי הרקע שרוחשים תמיד סביבה צפו ועלו: "אולי הוא עייף? רעב? יש לו גזים? קר לו ברגליים? מבצבצות לו השיניים? השכנה אמרה שהוא מפונק וכל הזמן רוצה על הידיים, אז אסור לי להרים אותו עכשיו?", עד שהאם המבולבלת כבר לא הצליחה להאמין שאי פעם תבין מה התינוק שלה באמת רוצה.
הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקאי דניאל סטרן מדבר בספרו "הולדתה של אם" על הלך המחשבה האימהי. כאשר האישה הופכת לאם, ולעיתים עוד במהלך ההיריון, היא מפתחת הלך מחשבה שונה מזה שהיה לה קודם, ונכנסת לעולם שונה וחדש, שאינו מוכר לאילו שאינן אמהות.
סטרן מאמין, שהלך המחשבה האימהי הוא למעשה תוצר חשוב והכרחי של מיליוני שנות אבולוציה. על פי תפיסה זו אמהות חייבות להגן על תינוקן ולהזינו, על מנת שישרוד בחיים ויוכל להעביר הלאה את הגנים המופלאים שהאם העבירה לו.
חלק מהלך המחשבה האימהי הוא הצורך ליצור רשת תמיכה חברתית, שתחזק את הזהות החדשה שלה. במילים אחרות האם כמו מונעת להקיף עצמה בנשים אחרות שיבססו את תחושת האימהות המתגבשת. כך למשל לאורך שנות האבולוציה, נשים הקיפו את עצמן בנשים אחרות, בין אם מהשבט שלהן, מהמשפחה שלהן או מסביבתן הקרובה. למעגלי הנשים הללו חשיבות עצומה לאם הטרייה. יש לה צורך אבולוציוני- הישרדותי בחיזוק, עידוד, התבוננות ותמיכה מצד נשים אחרות המנוסות באמהות. יש המכנים סביבה זו "סביבה מחזיקה". ה"סביבה המחזיקה" עוטפת ומחבקת וכך לאם קל יותר לחוש סמוכה, בטוחה ומחוזקת כדי לחקור את יכולות ההורות שלה.
בעולם שאנו חיים בו היום, ה"סביבה המחזיקה" איננה מובנת מאליה ובדרך כלל על האם ליצור לעצמה סביבה כזו. יש כ"כ הרבה דברים חדשים שקורים עם הגעת התינוק הביתה (גם אצל אם ותיקה) וטוב שיהיה עם מי להתייעץ, את מי לשאול וסתם מישהו שאפשר לפרוק אצלו רגשות, תחושות, בכי, וצחוק. אנשים כמו בן הזוג, אימא, או חברה טובה או קבוצת אמהות. אילו יכולים לסייע להכיל את התחושות ומנגד גם לספר על הצפוי כדי לצמצם את חרדת אי הוודאות.
עם זאת, מהר מאוד, הרבה אמהות מגלות שה"סביבה המחזיקה" נושאת שני מטענים – היא אכן יכולה להיות מחבקת ועוטפת אך מאידך גם מבלבלת ומתסכלת. קשה מאוד לברור מבין כל הקולות המייעצים את הקולות הנכונים, ומתוך כל בליל המידע ישנן אמהות שלא מצליחות לזהות מה הן מרגישות וחושבות בעצמן. החוויה הזו יכולה להחליש את ההתפתחות הטבעית של האינטואיציה האימהית.
זה לא חייב להיות כך....
אחד מפלאיה של ההורות נובע מן העובדה שכל תינוק הוא אדם ייחודי, חד פעמי, יחיד ומיוחד. לכל תינוק יש את הצרכים שלו ואת האופי הייחודי לו. דרכי הטיפול הייחודיות לצרכיו של התינוק מתחילות להתהוות מרגע צאתו לעולם והם ממשיכים להיטוות יום-יום, שעה-שעה. הן נוצרות בזכות כוחן המופלא של אינטואיציה אימהית, וגם בעזרת תמיכה וייעוץ מהסביבה.
השילוב בין העצות הללו לבין האינטואיציה האימהית הינו מתכון להצלחה.
נסי לזהות איזה קול מתוך כל הקולות המייעצים מתאים לך ואמצי אותו כ"קול" מנחה (חברה/ אימא/ יועצת/ דודה...).
הקשיבי לאינטואיציה שלך, לרגש הראשוני הזה- ותפעלי לפי "הלך המחשבה האימהי" שקיבלת במתנה עם הולדתו של תינוקך.
ולבסוף, תינוקך שאך נולד בדרך כלל ידע את התשובה. המשוב הטבעי והתמידי שאת מקבלת מתינוקך, שייחודי רק לו: האופן שבו הוא בוכה, התיאבון שלו, החיוך שלו - פעמים רבות יאמר לך בדיוק מה הוא צריך.
לקריאה נוספת ומומלצת:
כוכבי, ה., ורביב, ע. (2007). המדריך הישראלי להורות. אור יהודה: כנרת, זמורה – ביתן.
סטרן, ד. (1998). הולדתה של אם. תל אביב : מודן.
והנה עוד סרטון מצויין של ענת גור עטר, שאומרת בדיוק את אותו הדבר, רק בקיצור:
